המונח אובדן סיכויי החלמה הנו למעשה אחד המרכיבים בחישוב הנזק שנגרם בתביעות רשלנות רפואית. לפי דוקטרינה זו, אדם שסיכויי ההחלמה שלו נפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית זכאי להיפרע בגין הנזק. הפיצוי שניתן במקרים אלו הוא בשל אובדן הסיכויים להחלים מהמצב או בשל יצירת הסיכון כלפי הנפגע.
בית המשפט מגיע למסקנה זו על סמך חוות הדעת הרפואיות המונחות לפניו המעריכות את סיכויי הניזוק להבריא אילולא נפגעו כתוצאה מההתרשלות.
מקורה של הדוקטרינה בתביעות בעניין תאונות דרכים, ברם היא נדונה לראשונה בהקשר של נזק כתוצאה של רשלנות רפואית בפסק הדין ע"א 231/84 קופת חולים כללית נ' פתאח פ"ד מב (3) 312 בו דן בית המשפט בשיתוק בפנים ממנו סבל המשיב שהיה תוצאה של ניתוח שעבר בעצב.
הערכאה הראשונה קבעה כי ההתרשלות אירעה באבחון והטיפול המאוחרים בנזק שנגרם ולא בזמן הניתוח הראשון והחליטה שאם הניתוח היה מצליח היה לנפגע סיכוי של 30% להבריא.
בית החולים שערער על הפסיקה טען שלפי כללי המשפט האזרחי בישראל הדורשים מהתובע להוכיח את טענותיו ברמה של מעל ל-50% במאזן ההסתברויות על מנת להוכיח עובדה, הנתבע אינו זכאי לפיצוי משום שסיכויי ההחלמה שלו לא הוכחו ב-51%.