חדר המיון מהווה את שער הכניסה, תרתי משמע, לבית החולים ושם נקבע מי המטופלים אשר פונים או מופנים לבית החולים יעבור לאשפוז והמשך טיפול במוסד הרפואי ומי אינם נזקקים לאשפוז.
מטבע הדברים, צומת זו של החלטות רפואיות מהווה מקור להגשת תביעות רשלנות רפואית רבות. עניין כזה התעורר בפסק הדין בנושא עזבון המנוח ב.מ נגד מרכז רפואי בני ציון.
המערער חש ברע ונבדק על ידי רופא של קופת חולים כללית. הרופא בקופה אבחן כי הוא סובל מזיהום בדרכי הנשימה העליונות. למחרת, כאשר המערער המשיך לחוש ברע וסבל מעליית חום קיצונית ושלשולים, הגיע לחדר המיון של המרכז הרפואי בני ציון בחיפה.
המערער נקלט בחדר המיון בשעה 23:31 בלילה ושם בוצעו לו מספר בדיקות וביניהן בדיקת א.ק.ג, שלאחריהן שוחרר לביתו. 36 שעות לאחר שחרורו נפטר המערער במיטתו. בדו"ח נתיחה שלאחר המוות נקבע, כי הוא נפטר בגין כשל לב בעקבות דלקת חריפה בשריר הלב – myocarditis.
עיקר המחלוקת בערעור נסב סביב תוצאותיה של בדיקת הא.ק.ג. ממצאי הבדיקה לא נרשמו והמערערים טענו, כי התרשים הצביע על ממצא פתולוגי ולכן היה אסור לשחרר את המנוח לביתו, כאשר במידה והיה נשאר באשפוז סביר להניח שמותו היה נמנע.
