כאשר אנחנו ניגשים לגורם מטפל, בין אם זה רופא, אחות או כל גורם אחר שהוא חלק ממוסד רפואי, אנו סומכים עליו שידאג לשלומנו, שכן אנו שמים בידיו את אחד הנכסים היקרים לנו ביותר, את גופנו. זאת מתוך הנחה שהוא ינהג בו במלוא הזהירות ויעניק לנו את הטיפול הטוב ביותר.
כשדנים בתביעת רשלנות רפואית נדרש המטופל שתובע את גורם הנזק להוכיח שמי שטיפל בו הפר את חובת הזהירות כלפיו. כלומר, שעל איש הצוות הרפואי היה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הסכנה הנשקפת מכל הליך רפואי זה או אחר.
כאשר מופרת חובת הזהירות ומוכח אף קשר סיבתי בין הפרת חובת זהירות זו לבין נזק שנגרם למטופל יש לנפגע זכות לפיצוי. הדבר מצא ביטוי בצורה מוחשית גם במקרה המתואר בפסק הדין לירון נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית ומלכה בקון.
כך קבע בית המשפט בפסק הדין
בהיותה בת 14 ניגשה לירון לסניף יוליוס ברגר של קופת חולים כללית בנווה שאנן בחיפה. התובעת הגיעה למרפאה לצורך ביצוע הליך של הוצאת תפרים מנקודת חן שהוסרה מגבה.
