אחת השאלות המרכזיות בנוגע לסוגיה של תביעות נזקין בגינן נולד ילד עם נכות או מחלה קשה עקב רשלנות רפואית של הצוות הרפואי, שלא השכיל לאבחן את מומו של הילד במהלך ההריון ולא המליץ על הפסקת הריון היא:
מהי עילת התביעה הרלוונטית לתביעות אלו וכיצד מחושבת תקופת ההתיישנות החוקית שלה, כלומר, ממתי מתחיל מרוץ 7 שנות ההתיישנות.
כדאי שתדעו שנפתחה שוב הדלת בפני ילדים גדולים להגיש תביעה בעצמם.
פירוט ההלכות שחשוב להכיר
במסגרת הלכת זייצוב אשר ניתנה בשנת 1986 בהליך ע"א 518/82 זייצוב נגד כץ הכיר ביהמ"ש העליון לראשונה בארץ בקיומן של שתי עילות תביעה שונות ונפרדות עקב רשלנות רפואית במהלך הלידה או במעקב הריון:
- עילת חיים בעוולה – שהנה עילת תביעה של הקטין, הילד הנפגע בטענה שנכפתה עליו מציאות של חיים שאינם ראויים בחזקת "טוב מותי מחיי".
מרוץ 7 שנות ההתיישנות לגבי תביעת הילד מתחיל רק ממועד הפיכתו של הילד לבגיר בגיל 18, כך שניתן להגיש תביעה זו עד הגיעו של הילד לגיל 25 שנים.
בפועל, התביעה הוגשה בדרך כלל באמצעות ההורים אם כי בשם הילד.
- עילת הולדה בעוולה – שהינה עילת התביעה של ההורים אשר נאלצים לשאת בעול הגידול של ילד הפגוע וסובל ממוגבלויות קשות.
מרוץ 7 שנות ההתיישנות לגבי תביעת ההורים מתחיל בדרך כלל ממועד היווצרות עילת התביעה, דהיינו, ממועד לידת הילד כך שניתן להגיש תביעה זו עד הגיעו של הילד לגיל 7 שנים.
אולם, בפועל בתי המשפט התרכזו בעיקר בתביעת הילד וכמעט ולא התייחסו לתביעת ההורים וזאת גם אם ההורים תבעו גם בעילת הולדה בעוולה והוכיחו אותה.
