אחת ממטרותיהם של דיני הנזיקין, הינה להחזיר את הנפגע לאותו מצב שקדם לפגיעתו וכן לפצותו על אובדן השתכרותו בשנים שלאחר הפגיעה. השנים הללו נקראות בדיני הנזיקין "הלכת השנים האבודות".
כאשר בית המשפט דן בפיצויי הניזוק בהתייחס לשאלת אובדן כושר ההשתכרות שלו, הוא יעריך את שיעור הפיצוי בהתאם לשווי המהוון של הפער בין פוטנציאל ההשתכרות של הנפגע לבין כושרו להשתכר ערב הגשת התביעה. לענין זה ראו הליך ע"א 22/49 לוי נ' יוסף והליך ע"א 557/80 נעים נ' ברדה.
פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות
אובדן כושר ההשתכרות נבחן גם בהתחשב בתוחלת חיי העבודה של הניזוק בעיקר אם זו מתקצרת כאשר הניזוק הוא בעצם מתחת לגיל פרישה. מצב עניינים זה מתייחס לכל אותם מקרים שבהם ברור כי עקב הפגיעה שנגרמה לניזוק תהיה תוחלת חייו קצרה יותר מכפי שזו הייתה אמורה להיות אילולא קרות הנזק. יש פעמים שבהן קיצור תוחלת החיים יהיה מלא וזאת כאשר הנפגע נפטר מיד עם קרות הנזק. או אז יהנו יורשיו מן הפיצוי בגין הנזק שיועבר לעיזבון.
